כיצורים תבוניים אנו נוהגים לחשוב, יותר נכון, איננו מסוגלים שלא לחשוב. בדרך למכולת, בהמתנה לאוטובוס או סתם בתור לבית המרקחת, מציפות אותנו המחשבות ושולפות אותנו בכוח מתוך המציאות. אנו כאן ואיננו כאן בו זמנית. לעתים אנו מרגישים כי המחשבות חונקות אותנו ומונעות מאיתנו לחיות את חיינו במלואן. למרות שאנו נוטים לייחס את המחשבה אלינו נראה שרוב הזמן למחשבה יש אופי משל עצמה, אין היא נתונה לפיקוחינו. איננו בוחרים מתי לחשוב (ויותר חשוב- מתי לא!), איננו בוחרים על מה לחשוב... אנו כבולים בחרצובות המחשבה, אסורים באזיקי הדאגה לעבר והתכנון לעתיד...

"...זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים נגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום לחברו, כמובא בספרים, וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותה השעה... כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי עולם המחרת הוא עולם אחר לגמרי..." (רבי נחמן מברסלב)

בניגוד לגופינו אין המחשבה כבולה בגבולות המרחב. לכן, מבין שלל הנקודות הגיאוגרפיות יוצא לנו "לבחור" לחשוב על מקומות שאיננו נמצאים בהם באותו הרגע. במימד הזמן המצב דומה. בעתיד ובעבר ישנם אינספור נקודות זמן- בהווה לעומת זאת, ישנה נקודה אחת- נקודת ההשקה בין העבר לעתיד, והיא נעה באופן תדיר. אז מה הסיכוי שנחשוב על עצמנו בנקודת המקום ובנקודת הזמן שאנו נמצאים בה כעת?! או במילים אחרות, מה הסבירות שנרגיש את החיים במלואם, שנחיה אותם באמת?! מבחינה מתמטית מדובר בסיכוי של אחד לאינסוף, מבחינת הגיון אנושי בריא מדובר בדבר בלתי אפשרי בעליל. כמה טוב שעולמינו איננו נוהג לפי חוקי ההסתברות וההיגיון היבשים ואנו זוכים לעיתים נדירות לנקודות הארה, לרגעים של תחושה, לנגיעות של ממשות. בהם לא זיכרונות, לא תוכניות לעתיד שוטפות את עולמינו הפנימי- רק הכאן והעכשיו ממלא את ליבינו ברוח רעננה של הווה.

"הריני מסתכל באילן. יכולני לראותו בחינת מראה (בצירי): עמוד קפוא ואפוף אורה...
יכולני לחוש יניקתם של השורשים, נשימת העלים, מגע ומשא בלתי פוסק עם האדמה, עם האוויר... יכולני לשייך אותו למינו ולסוגו ולהתבונן בו בחינת טופס יחד, לראות מהו מבנהו ומה אורחות חייו. אולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסד כאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץ בזיקה אליו, והוא שוב אינו לז. עצמתה של הבלעדיות תפסתני ואין צורך כל עיקר, שאהיה מוותר על שום דרך מדרכי הסתכלותי שלי... אין אילן רושם מן הרשמים, אינו משחק לכוח המדמה שלי, לא יקרת חליפות רוחי, אלא ממש הוא השרוי ועומד נכחי, הוא לי כשם שאני לו, אלא באופן אחר" (מרטין בובר)

גם כשאנחנו מחליטים להביט בהוויה שסביבנו, בכאן ועכשיו. יהיה זה בעיקר דרך עיני החוקר-המתבדל-התועלתן. מבלי שנשים לב לכך אנחנו מחלקים את ה"עצמים" אותם אנו פוגשים לקבוצות... אני הולך ברחוב ורואה "כלב" הולך לאיטו ברחוב. האם חשבתי להביט בישות הזו כ"אחר ומיוחד"? מבלי לתייק אותו בקבוצת ה-"חיות", בתת-קבוצת "חיות הבית" במדור ה-"כלבים"? האם חשבתי פעם להביט בעיניו מבלי שאגדיר אותו אינסטינקטיבית? מבלי שאקשר אותו אליי באמצעות ידע, דעות והשקפות? כשאני מביט בשקיעה החמה... האם אני יכול שלא לחשוב על זה ככדור הארץ הסובב את השמש. האם אפשר להביט בהתמזגות הצבעים, באור ההולך וחלש, ביופי הבריאה בצורה בלתי אמצעית... יהיה זה מפחיד ומרגש, מרתיע אך מושך...

"יסוד היסודות ועמוד המחשבה ההלכתית המה לא ההוראה למעשה, אלא קביעת הלכה עיונית... האידיאל של איש ההלכה הוא השתעבדות המציאות לעולה של ההלכה" (גרי"ד סולובייצ`יק)